עבודת שורשים- משפחת שורץ

מפי סבתא עדה רויטגור:

במשך שנים רבות רצתה המשפחה שלנו  לעזוב את וילנה ולעלות לישראל. הסיבות לכך היו רבות ובעיקר משום שרוב המשפחות של ההורים שלנו נספו בשואה והאנטישמיות בברית המועצות גברה והתפשטה. ההורים שלנו פחדו להגיש בקשה להגר כי השלטונות הערימו קשיים ליהודים בכלל ולבעלי השכלה גבוהה בפרט. יהודים רבים שיצאו כנגד השלטון ודרשו לעלות לישראל מצאו את עצמם נשלחים לכלא ולמחנות עבודה בסיביר (כולל כמה חברים שלנו).

ב- 1971 הגיעה התקופה של סוף המלחמה הקרה בין ברית המועצות וארצות הברית. בשלטון היה ברז'נב ,וניקסון (נשיא ארה"ב דה אז) היה צריך להגיע לביקור בברית המועצות. לכבוד הביקור הזה הוחלט לאפשר לחלק מהיהודים בארצות הבלטיות (שכוללות את ליטא) לעזוב לישראל. הגשת הבקשה הייתה כרוכה באיסוף של מסמכים רבים. בכל מקום (בעבודה, בעירייה ואפילו בספרייה) הערימו קשיים במתן האישורים. לשמחותינו שבועיים לאחר שהגשנו את הבקשה קבלנו בינואר 1972 אישור יציאה. האישור ניתן לחודש ימים בלבד והיה כרוך בוויתור על האזרחות שלנו. לא חשבנו פעמיים!

היינו זוג צעיר שסיים את האוניברסיטה בלי הרבה כסף, כך שאספנו מהר את הרכוש שלנו ואת מה שההורים שלי נתנו לנו בתוך שני ארגזים (בעיקר ספרים וקצת ריהוט) ושלחנו לישראל. לצערי את הפסנתר המשובח שהיה לי לא יכולנו לשלוח (מאוחר יותר אימא שלי תביא לארץ פסנתר אחר, פחות טוב בהרבה). את הדירה לא יכולנו למכור כיוון שברגע שהשכנים שמעו שאנו עוזבים ועולים לארץ ישראל אף אחד לא היה מעוניין לקנות מאתנו (כבר אמרתי שהיו אנטישמיים?).

הנסיעה לישראל הייתה קשה מאוד. מווילנה נסענו ברכבת לעיר ברסט על גבול ברית המועצות. היינו ארבעה: אני, סבא אברהם, ביתנו הקטנה שולה חמותי מניה וחמש מזוודות. מעבר הגבול היה מורט עצבים. הטמפרטורה בחוץ הייתה  -26 מעלות וירד שלג.  פחדנו מאד מהבדיקות של משטרת הגבולות ושאולי יחזירו אותנו חזרה על עקבותינו. הפרידה מההורים שלי שלוו אותנו עד הגבול הייתה קשה מאד מאחר ולא הינו בטוחים מה יהיה בגורלם והאם נזכה לראות אותם בחיים. ממעבר הגבול המשכנו ברכבת עד וינה, שם חיכו לנו  אנשי הסוכנות היהודית והעבירו אותנו למקום איסוף מחוץ לעיר. התחושות היו קשות: היינו לגמרי לבדנו עם ילדה בת שנתיים וחצי, בלי עבודה ובלי כסף. הרגשנו עזובים, חסרי בטחון ובחוסר וודאות מוחלט. בלילה לקחו אותנו לשדה תעופה ולקראת הבוקר נחתנו בישראל ב- 17 בינואר 1972. לאחר שקבלנו את כל הניירת התברר שהמזוודות שלנו לא הגיעו (הם הגיעו לבסוף אחרי 4 חודשים כשבישראל כבר היה קיץ, כך שכל הבגדים לא התאימו). מאחר שלא הייתה לנו בארץ משפחה קרובה העבירו אותנו לאשקלון למרכז קליטה, שם שהינו במשך חצי שנה ולמדנו את השפה העברית שלא הכרנו. מכאן מתחילה תקופת הקליטה שלנו בארץ שהיא סיפור שלם בפני עצמו.